החלטה בתיק ת"א 26122-01-12

1.                 בקשה לסעד זמני לסילוק ידו של מר מאיר ממן (להלן- " המשיב") מהעסק 'קורץ עיתונים' (להלן- " העסק"), הנמצא בתחנה מרכזית בבאר- שבע, במסגרת תביעה לפירוק שותפות.

רקע

2.                  המבקשת, רחל קורץ, נהלה במשך עשרות שנים את העסק, אותו שכרה, כך נטען, בדמי מפתח מאת מפעלי תחנות בע''מ (להלן- " נצב''א"), יחד עם בעלה, מר מיכאל קורץ. בשנת 2007 משלקה הבעל בארוע מוחי שגרם לפגיעה בתפקודו הקוגנטיבי והמוטורי, נאלצה המבקשת להקדיש מירב זמנה לטיפול בו וכתוצאה מכך נפגע ניהולו של העסק.

בשל הקשיים שנוצרו, בקשה המבקשת לצרף שותף לעסק. נסיעה אקראית במונית עם המשיב, שהיה נהג מונית, הביאה לכניסתו לעסק ולחתימת הסכם שותפות עימו ביום 16.12.10. ההסכם נחתם לארבע שנים עם אפשרות הארכה לשנתיים נוספות, ובתמורה שילם המשיב למבקשת 80,000 ש''ח. כמו כן סוכם כי ההכנסות וההוצאות יחולקו בין הצדדים באופן שווה. הצדדים הסדירו ביניהם את שעות העבודה, כאשר בשלב הראשון המבקשת אמורה היתה לעבוד עד השעה 14:00, והמשיב משעה זו ואילך.

בפועל, שיתוף הפעולה בין המבקשת למשיב לא עלה יפה. התגלו ביניהם סכסוכים רבים בנוגע לניהולו של העסק, אשר אף הובילו להגשת תלונות הדדיות במשטרה.

3.                 ביום 12.1.12 הגישה המבקשת בקשה לפירוק השותפות, לאור המחלוקת שביניהם ולאור העובדה שנצב''א הודיעה לה שהשכרת הנכס לצד ג' הינה בניגוד להסכם בינה לבין נצב''א והיא נדרשה לתקן המעוות תוך 7 ימים. במסגרת הבקשה עתרה המבקשת לסעדים זמניים כדלקמן:

א.      לסלק את ידו של המשיב מבית העסק, ולאסור עליו כניסה אליו;

ב.       לאסור על המשיב לנהל את העסק או ליטול כספים מהכנסותיו;

ג.        לאסור על המשיב לעשות דיספוזיציה בעסק;

ד.       להורות כי המשיבה תנהל את העסק באופן בלעדי;

ה.      להורות למשיב להשיב את הקופה הרושמת של העסק;

ו.        להורות למשיב ליתן למבקשת את מפתחות בית העסק;

ז.        להורות למשיב ליתן למבקשת את כל כספי העסק המצויים בידו.

טענות הצדדים

4.                 המבקשת טוענת כי המשיב השתלט על העסק והכנסותיו, ממדר אותה כאשר מעניק לה חלק קטן מההכנסות באופן בלתי סדיר. המשיב הפר הוראות ההסכם שעה שלא הפקיד את הכנסות העסק בחשבון בנק, אלא החזיק הכספים ברשותו ומהם נותן למבקשת רק חלק מזערי; הוא  אינו משלם את כל הוצאות העסק ובכך גורם לעסק לצבור חובות; ואינו מאפשר למבקשת לעבוד בעסק באופן סדיר. מוסיפה המבקשת כי נצב''א דורשת כי המשיב יעזוב את העסק וכי בהסכם בין הצדדים הותנה, כי המשיב יעזוב את העסק, היה ותבוא לכך דרישה מנצב''א. לסיכומים גם צורף הסכם השכירות עם נצב''א, וביהמ''ש התבקש להתיר צירופו.

לשיטת המבקשת, לאור סעיף 45(3) לפקודת השותפויות [נוסח חדש] התשל''ה- 1975 (להלן: " פקודת השותפויות"), די בעצם רצונה לפרק את השותפות על מנת שזו תפורק. פירוק השותפות נדרש מקל וחומר לאור התנהגותו של המשיב כפי שתוארה לעיל. על כן, אין מנוס מפירוק השותפות ומינוי מפרק או נאמן לבירור התביעות ההדדיות.

מאחר וברור כי על השותפות להתפרק, וכי היחידה אשר לה זכויות בעסק הינה המבקשת, אין מנוס מהמסקנה כי על המשיב לסלק ידו מהחנות, כמבוקש במסגרת הסעד הזמני, לאחר שהמבקשת הוכיחה את עילת תביעתה ומאזן הנוחות הנוטה לטובתה, שכן מדי יום נגרם לעסק נזק נוסף.

5.                 המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי אין יסוד לטענותיה של המבקשת. הוא שילם לה הסכום הבסיסי, עליו סוכם כתנאי לכניסתו לשותפות בסך 80,000 ש''ח, ומעביר לה מדי שבוע חלקה ברווחי השותפות. המשיב השקיע רבות בעסק וגרם לגידול ניכר ברווחיו, גידול ממנו נהנית אף המבקשת, אשר לא הצליחה לנהל את העסק לבדה והביאה אותו להידרדרות. המשיב עמד בכל תנאי ההסכם, והמבקשת היא שהפרה אותו בכך שנטלה כספים מהעסק שלא כדין, ובחודשים האחרונים אף נמנעה מעבודה סדירה בעסק. כל טענותיה של המבקשת נובעות מרצונה להשתלט על העסק שעבר לפסים רווחיים על מנת לפרוע את חובותיה לשוק האפור.

המשיב סבור כי הסתמכותה של המבקשת על דרישת נצב''א על מנת לבטל את השותפות נגועה בחוסר תום לב, שכן יכלה לבקש אישור נצב''א לצירופו כשותף, טרם החתימה על ההסכם, אולם בחרה שלא לעשות כן.